השפעת הלא מודע על חיינו

מה  אם היו מציעים לכם גישה אל תוך התת מודע שלכם ?

לאותו חלק שנסתר מההכרה הפעילה שלכם?

האם הייתם "קופצים על המציאה" או מוותרים בשמחה ?

מוותרים בשמחה ?

כן, זה לא מתאים לכל אחד. רק לאמיצים בלבד.

או לכאלה שמבינים את החשיבות שבכך ואת התרומה האדירה לשיפור רמת החיים בכל התחומים –

הפיזי, הרגשי, המנטלי והרוחני ואפילו ההתנהגותי.

 

הפחד מפני מה שמסתתר שם בתיבת הפנדורה של הרגשות כל כך חזק שרבים מעדיפים לא לפתוח.

בסך הכל  אני בסדר....אומר לעצמך. ומתעלם באלגנטיות מכל מה שלא בסדר.

אבל יש לזה מחיר. להשאיר את הכל סגור ונעול. לדחוק את הרגשות והזכרונות.

מה המחיר ? תחושה של חסימה, של בלבול, של חוסר טעם בחיים,

של תחושת זעם כאילו בלי סיבה ולעיתים מחלות שהמקור שלהן הוא ריגשי.

 

"עד שלא תהפוך את התת מודע שלך למודע הוא ינהל את חייך ואתה תקרא לזה גורל" את זה אמר קארל יונג.

תקראו שוב. זה חזק מאוד ונכון מאוד.

 

אז מה מאופסן אצלנו בתת מודע ?

זכרונות מכאיבים, מקרים שבהם לא היו לנו מספיק כלים להתמודד.

כל מני מקומות שבהם הרגשנו דחויים, עלובים, אשמים.

 

באמת מי רוצה להיזכר בזה ? ולמה זה טוב ? הרי לא סתם זה נמצא בתת מודע..

 

התת מודע הוא מנגנון הגנה. וטוב שהוא קיים. הוא שומר עלינו.

תארו לעצמכם אובדן ממישהו אהוב , קרוב.

איך אפשר היה להמשיך בחיים אם זה היה יושב שם כל הזמן ?

זה מנגנון שבא להגן עלינו ולאפשר לנו להמשיך.

 

אז למה להיכנס פנימה ? והאם זה לא מסוכן ?

ובכן, לא נכנסים פנימה סתם כך..

נכנסים כשיש הבנה שהחסימה שאנו חווים עכשיו בין אם פיזית ובין אם רגשית,

נגרמת כתוצאה מטראומות לא מטופלות בעבר. וכשנכנסים לא נכנסים רק כדי לחוות שוב את הזכרונות הכואבים,

נכנסים על מנת לבצע תיקון ולהשתחרר מההשפעה שלהן.

 

לדוג' : ע' בשנות השלושים לחייה, חמודה ואנרגטית, מוכשרת מאוד בתחומה ,

לא הצליחה להתמיד בשום עבודה עקב האיחורים החוזרים ונשנים.

זה כאילו משתלט עליי. אמרה לי בעצב. אני קמה מוקדם. מארגנת הכל ערב לפני. אבל תמיד משהו קורה...

בכל עבודה שבה עבדה ניסו ללכת לקראתה עד גבול מסויים ובסופו של דבר ראו שהיא ממשיכה באיחוריה,

שפעמים רבות גרמו נזק למקום העבודה והחליטו למרות יתרונותיה הרבים לוותר עליה.

 

יצאנו למסע – מתוך הרגשות , עלה שם עצב עמוק ועתיק. ועלה זיכרון של עצמה בגיל היסודי כשהיא בטיול שנתי

שבו אירעה טרגדיה וילדה מכיתתה לקתה בדום לב ומתה במהלך הטיול.

כשהאוטובוס חזר לקיבוץ, כל ההורים המתינו לילדיהם חוץ מההורים שלה.

עשינו תהליך של הוצאת הרגשות ושיחה במרחב השקט עם ההורים.

הם לא ידעו שהנוכחות שלהם היתה הכרחית עבורה ברגעים הללו.

הם ביקשו את סליחתה והם התפייסו.

במהלך המסע ע' חוותה זרמים בגופה ולאחר שפקחה את עיניה נראתה כאילו משהו בה נרגע.

 

לע' לא המתינו. ונוצר אצלה דפוס לגמרי לא מודע שהיא צריכה שימתינו לה.

זאת הסיבה שהיא יצרה מצבים כדי לאחר. כך שתמיד כשתגיע, מישהו בטוח יהיה שם. בטוח יחכה לה.

 

בעקבות המסע, האיחורים נעלמו. היא מצאה עבודה ומתמידה בה לראשונה זה זמן רב מאוד.

זה פשוט נעלם. היא מחייכת כשאני שואלת מדי פעם בשלומה.

 

ולגבי השאלה האם זה מסוכן,

ובכן , זה עלול להיות מסוכן. וזאת הסיבה שכשבוחרים להיכנס לתהליך שכזה, חשוב לבחור מישהו מקצועי, מיומן,

מישהו עם ניסיון.

לסיכום, אם אתם מרגישים שמשהו בחיים שלכם חסום, תתגברו על הפחד הראשוני, ותדעו שאתם בדרך לפריצת דרך עצומה שלא מתאפשרת בשום דרך אחרת.

 

קרין פלור

מטפלת מוסמכת בשיטת "המסע"

מנחת סדנאות ומלווה תהליכים אישיים.